ראש השנה נקרא בתורה (ויקרא כ"ג, כ"ד) שבתון, זכרון תרועה, מקרא קדש: ובו נוהגים כל דיני יום טוב הנוהגים בשאר ימים טובים, כגון פסח שבועות וסוכות. בתורה זה מנוסח בקיצור נמרץ: [כה] כל מלאכת עבדה, לא תעשו; והקרבתם אשה לה': שלושת האחרונים הם רגלים, כלומר נוהגת בהם מצוות העליה לרגל והם גם נקראים חגים בתורה, בעוד ראש השנה אינו נקרא חג וגם אין נוהגת בו מצוות העליה לרגל. לכל חג תוכן ייחודי משלו ובעבר עמדנו בקצרה על תוכנם של החגים השונים ועל המסרים שהם מעבירים לנו. גם לראש השנה התייחסנו לא אחת מזוויות שונות והפעם ננסה להתבונן במה שמשדר לנו היום הזה בתחום הקשר שלנו עם עצמנו ועם הרבונו של עולם. הרי בשלושת החגים נאמר בתורה מפורשות מהו המסר של כל חג; פסח - זכר ליציאת מצרים, שבועות - מתן תורה, סוכות - כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים. ומהו המסר של ראש השנה?
ביחס לראש השנה, לכאורה לא נאמר שום הסבר בתורה שבכתב, ובכל זאת נראה שניתן ללמוד משהו מן הציטוט הראשון שהבאנו, זכרון תרועה, מקרא קדש. כאמור, לכל חג תוכן משלו וכל אחד מהם משמש כתזכורת עבור אירוע פרטי כלשהו. אירוע חשוב ומכונן ככל שיהיה, עדיין זהו אירוע מוגדר שלא בהכרח מביא את האדם לדבקות מלאה בבוראו. התזכורת החגיגית עשויה לחדש ולהעמיק את הקשר שלנו עם הבורא יתברך באותו תחום השייך לחג המסוים, אבל השאלה היא מה עם הקשר העצמי שלנו עם הרבונו של עולם, הקשר שמעבר לאותם אירועים פרטיים, אף שאין ערוך לחשיבותם, כנ"ל.
בציווי התורה על ראש השנה אין שום התייחסות למאורע פרטי כלשהו, ומכאן ניתן להסיק שאכן מדובר ביום של בדק בית כללי, זה שמעבר לפרטים. בחייו של כל אדם ישנם הפרטים השונים, חשובים יותר או פחות, והשאיפה היא להגיע לכך שבכל הפרטים, העניינים יתנהלו כראוי ככל שניתן. בכללות, הפרטים החשובים בחייו של כל אדם מתומצתים בחז"ל בשלושה מרכיבים: בני, חיי ומזוני רויחי. או בעברית מדוברת - משפחה בריאה ויציבה, בריאות גופנית ונפשית ופרנסה. וכולם ברווחה. שיהיו ילדים ויהיו מוצלחים בכל הבחינות, שתהיה בריאות טובה כך שלא נצטרך לרופאים ולא לתרופות, ותהיה פרנסה בשפע. עד כאן זו שאיפה של כל אדם ולכך הוא חותר כמעט מתוך אינסטינקט.
השאלה שלא כל כך מתייחסים אליה היא, לשם מה כל זה? מהי תכלית האדם בעולמו? אחרי שיש לו את כל הנ"ל והכל ברווחה, מה בכלל הוא עושה בעולם הזה? אם נחדד את השאלה, אפילו אם הפנמתי את הרעיון של חג הפסח - לצאת ממיצרי החשיבה המוגבלת בכל יום מחדש, ואפילו זכיתי בעקבות כך לקבל את התורה בחג השבועות, ועשיתי זאת בשמחה ובפנימיות, עדיין נשאלת השאלה לשם מה כל זה, מהי התכלית? וגם אם הגעתי לתשובה המניחה את הדעת ביחס לתכלית - עדיין נותרה פתוחה השאלה כיצד מגיעים אליה, אל אותה תכלית. על כך אמור לענות ראש השנה, ונתפלל לה' שנצליח להביא את התשובה שהוא מציע לנו בשפה ברורה.
חז"ל אומרים לנו שראש השנה נקבע ליום השישי של מעשה בראשית, יום בריאת אדם הראשון, וזה אומר שיום זה הוא יום ההולדת של האנושות כולה, שבראש השנה ה-תשס"ט היא תגיע לגיל המופלג של חמשת אלפים שבע מאות שישים ותשע שנים. ביום הולדת פרטי גובר מזלו של האדם ועקב כך הוא מסוגל לחולל בחייו שינויים שבימים רגילים הם לכאורה מעבר לכוחותיו. בהתאם לכך, ביום ההולדת של האנושות, גובר מזלה של האנושות וניתנת לה הזדמנות לבצע תפנית משמעותית לכיוון הרצוי במקום זה המצוי. 'אנושות' זה שם כללי ולכן חסר משמעות אמיתית בהקשר הזה. הרי הקב"ה אינו מצפה מהסינים למשל שינצלו את ראש השנה לביצוע התפנית הדרושה במהלך חייה של האנושות. גם לא מהמוסלמים או מהנוצרים. הקב"ה מצפה מאתנו, מעם ישראל, כי - בין אם נודה בכך ובין אם לאו, אנחנו אלה שמובילים את האנושות.
במלים אחרות, ראש השנה הוא ההזדמנות שלנו לחולל מפנה קוסמי. להסיט את העולם מן הנתיב בו הוא נע כעת - לקראת חורבן צפוי וידוע מראש ח"ו, ולהעלותו על נתיב של שגשוג, צמיחה מוגברת וחתירה לשלום עולמי. כל מה שצריכים זה להתחבר לרעיון של ראש השנה, לחשוב בראש שונה, להחליף דיסקט, כמו שאמר פעם מישהו.
כפיפות לקודש העליון
לכל נברא בעולם יש יעוד שקבע לו הבורא יתברך. היעודים של הנבראים השונים לא נתפרשו בתורה ועל כן רובם אינם ידועים לנו. איננו יודעים מהי תכלית בריאתם של יצורים שונים ומשונים ולא בטוח שזה משנה לנו משהו. מי שברא אותם יודע בשביל מה ברא, ולא נראה שחשוב לנו לדעת את הפרטים. לעומת זאת האדם נברא לתכלית מוגדרת והתכלית הזאת נתפרשה בתורה (בראשית ב'): [טו] ויקח ה' אלקים, את-האדם; וינחהו בגן-עדן, לעבדה ולשמרה. איזו עבודה יש בגן עדן ומפני מי צריכים לשמור אותה? חז"ל מפרשים לעבדה במצוות עשה ולשמרה במצוות לא תעשה. ואכן, בפסוק הבא האדם מקבל הוראה ברורה: [טז] ויצו ה' אלקים, על-האדם לאמר: מכל עץ-הגן, אכל תאכל. [יז] ומעץ, הדעת טוב ורע--לא תאכל, ממנו: כי, ביום אכלך ממנו--מות תמות.
אדם הראשון נכשל כידוע, וצאצאיו קילקלו לגמרי עד שבא המבול וטיהר את העולם מהשחיתות שלהם. רק נח ובניו ניצלו. אבל גם צאצאי נח לא חתרו למילוי שליחותם, ואף מצאו אפיקים חדשים לקלקל בהם את העולם. עד שבא אברהם והתחיל לפעול לתיקון הקילקולים של הדורות הקודמים. עם אברהם כרת ה' ברית המבטיחה לצאצאיו קיום נצחי, כך שתמיד יהיה מי שימשיך במהלך התיקון שבו החל אברהם אבינו הראשון. יצחק המשיך את דרכו של אברהם ואחריו יעקב-ישראל, אשר אנחנו מתייחסים אליו גם גניאולוגית, אבל בעיקר רעיונית, וכעת, המשימה של תיקון העולם מן הקלקולים ההם מוטלת עלינו. לכאורה, בשביל מה הבאנו את הסקירה ההיסטורית הזאת שכבר דיברנו עליה לא פעם ולא שתים? ובכן כשהולכים לתקן - צריכים קודם לדעת מהו הקלקול. והקלקול של אותם דורות, וגם שלנו, היה מרידה במלכות ה'.
כאמור לעיל, חייו של אדם מורכבים מפרטים רבים שעיקרם שלושה - בני חיי ומזוני. צריכים להתפלל שיהיו כולם מוצלחים אבל חשוב לא פחות שלאדם יהיה טעם בחיים. נקרא לזה 'אושר', שיהיה מאושר. כי בהחלט יתכן שיהיה לו הכל אבל לא יהיה לו כלום, כי אינו מוצא טעם לחייו בעולם הזה, ר"ל. במלים אחרות, תקינות של הפרטים, ואפילו שלמות שלהם - עדיין אינה מבטיחה את האושר. זהו מושג חמקמק שמעבר לפרטים, וזה אומר שהוא כולל את כולם אבל לא באמת מושפע מהם. אז בעת שהאדם חותר להשיג פרטים שונים, חשובים ככל שיהיו, רצוי מאד שלא ישכח את התכלית של אותם פרטים, האושר. במלים אחרות - אפשר להיות מאושר גם אם חסרים כמה פרטים, ואפשר גם שיהיו כל הפרטים, אבל האושר נותר בלתי מושג חלילה.
אולי זה נשמע כמו פרדוקס, דבר והיפוכו, אבל לאדם מאושר יש יותר סיכוי להשיג את הפרטים שלכאורה גורמים אושר, הפרטים החשובים בחיים. כלומר, לא הפרטים עושים את האדם מאושר, אלא עובדת היותו מאושר מאפשרת לו להשיג את הפרטים. וכל זה הוא רק משל לקשר שלנו עם הרבונו של עולם ולמשימה המוטלת עלינו בראש השנה. בכל ראש השנה, אבל בעיקר בראש השנה ה-תשס"ט - לחתור לתיקון כללי של הקשר שלנו עם הבורא יתברך. אנחנו יכולים לתקן קילקולים כאלה ואחרים שקילקלנו ביחסנו לזולת וכדומה, אבל מה שנדרש מאתנו באמת הוא לשוב למודעות של מלכות ה' בעולם, וזה יכול להיעשות רק ע"י שאנחנו נקבל על עצמנו את מלכותו. כל האחרים כבר ילכו בעקבותינו, כי כאמור - אנחנו מובילים את העולם. וזהו תפקידנו למרות שלא בחרנו בו, ואפילו אם אנחנו לא ממש אוהבים אותו.
הקשר של עם ישראל עם הבורא יתברך מתבטא ברבדים שונים, וכל רובד נלמד מפסוקים. לפעמים אנחנו בנים שלו ולפעמים עבדים. לפעמים אחותו ולפעמים רעייתו. בראש השנה אנחנו פונים אליו "אם כבנים, אם כעבדים" כי ביחס לתוכנו של היום הזה - קבלת המלכות, אלו הם הרבדים התקפים. עלינו לזכור שבמהלך השנה/השנים הקשר שלנו עם אבינו מלכנו נהיה רעוע וכעת עלינו לחדש אותו עד לרמה של רעות. זהו הרעיון של הביטוי זכרון תרועה ביחס ליום הזה, שהרעות תתפוס את מקומם של הרוע ושל הרעיעות. וזה עדיין לא מספיק, כי סתם רעות לא בהכרח תתקיים לאורך זמן. והיא גם עלולה להיות מושפעת מאינטרסים כאלה ואחרים, לכן מזכירה לנו התורה שמדובר ב-מקרא קדש.
קדש זו מלה המבטאת משהו נשגב, נבדל לגמרי מהשגת אנוש. ואכן, רק מתוך מודעות שהקשר שלנו הוא עם הקודש העליון ואליו אנחנו כפופים, נוכל לתקן את הטעון תיקון ולהוביל את העולם כולו לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.
כי באמת הגיע הזמן שיהיה רק טוב ליהודים, וגם לכל האחרים.
nissimye@netvision.net.il
